פסק-דין בתיק תא"מ 34568-07-11

2.         בזמן הרלוונטי לתביעה התובעת היתה בעלת עסק לייצור רהיטים.

3.         בזמן הרלוונטי לתביעה הנתבע היה בעל עסק לשיווק רהיטים.

4.         בין השנים 2004 ל- 2007 הנתבע רכש מהתובעת רהיטים, אותם מכר ללקוחותיו.

5.         לטענת התובעת הנתבע נותר חייב לה סכום של  20,476 ש"ח  נכון ליום 31.1.07, אשר עומדים על סכום התביעה. התובעת טענה שהיה שיהוי בהגשת התביעה עקב שריפה במפעלה, בה הושמדו רוב מסמכי הנהלת החשבונות. עם זאת, בשלב מסויים הצליחה לשחזר את כרטסת הנהלת החשבונות מתוך מחשביה (להלן: "הכרטסת"), ממנה עולה החוב. לטענתה, במהלך השנים פנתה פעמים רבות לנתבע על מנת שישלם את חובו, אך זה דחה אותה בטענות שונות וביקש ארכות לשם כך. במהלך השנים הנתבע לא הכחיש את החוב. בסופו של דבר, היא נאלצה להגיש תביעה זו מאחר והחוב לא סולק.

6.         הנתבע מכחיש את התביעה. הנתבע מודה בכך שהתקיימו בינו לבין התובעת יחסי מסחר שוטפים בין השנים 2004 ל-2007, במסגרתן רכש מהתובעת רהיטים. לטענתו הוא פרע כל חובותיו ולא נותר חייב לתובעת לאחר סיום הקשר העסקי.  עיקר טענתו של הנתבע כנגד התביעה היא, שהכרטסת איננה משקפת את ההתחשבנות האמיתית שהיתה ביניהם. לטענתו סוכמו בין הצדדים מחירים נמוכים מאלה המופיעים בכרטסת, אלה שהתובעת רשמה בה מחירים גבוהים יותר, מצב שהיה נוח לתובעת משיקולים השמורים עימה. במהלך העסקים הוא פרע באופן שוטף את חובותיו בהתאם לתנאי האשראי שהועמדו לו. כן לטענת הנתבע, לא הוצגה מלוא הכרטסת הכוללת גם את השנים 2004 ו-2005 (הכרטסת שהוצגה כוללת את 2006 והלאה בלבד), דבר הפוגע באמינותה. הנתבע אף טוען שמעולם לא קיבל פניה מסודרת מהתובעת לתשלום החוב וכי התביעה הוגשה נגדו בשיהוי ניכר, דבר המעיד על כך שאין בה ממש, ודבר המונע ממנו אפשרות להתגונן בפניה. מעבר לכך טוען הנתבע, התובעת גרמה לו לנזק ראייתי שכן לא הציגה את מלוא מסמכי הנהלת החשבונות ובכלל זה הזמנות, חשבוניות, תעודות משלוח וקבלות, דבר שהיה מראה שלא נותר חוב.

דיון

7.         מנהלת החשבונות אשר ערכה את הכרטסת מטעם התובעת עשתה רושם אמין בעדותה. המנהלת נתנה תשובות מלאות וישירות לכל השאלות שנשאלה, הסבירה את אופן ניהול הכרטסת, ושכנעה על פני הדברים שמדובר בכרטסת המשקפת בצורה נכונה את ההתחשבנות העסקית שבין הצדדים, שנערכה במהלך הרגיל של ניהול העסקים. הכרטסת הינה רשומה מוסדית אמינה על פניה. יש בכך לחזק את התביעה.

8.         טענתו העיקרית של הנתבע, שהמחירים המופיעים בכרטסת הינם "מנופחים", אינה משכנעת. הטענה הועלתה בעלמא מבלי שהובאה כל ראיה להוכחתה. יתרה מזו, הנתבע הודה שעבד על פי מחירונים שהתובעת מסרה לה (בתוספת הרווח שלו כמשווק), דבר התומך בטענת התובעת, שהכרטסת משקפת נכונה את ההתחשבנות האמיתית ביניהם. הדעת נותנת שאם זה היה מצב לאורך תקופה, הנתבע לא היה מסכים לכך והיה יכול להציג ראיה כלשהו לתמיכה בטענתו. זאת כגון מכתב או לפחות הערה על גבי החשבוניות ו/או על הקבלות, שהנתבע היה אמור לשמור.  

9.         הנתבע כבעל עסק ניהל הנהלת חשבונות משלו. הנתבע היה יכול להציג מערכת הנהלת חשבונות נגדית, או לפחות מסמכים המראים שנגד הזמנות הרהיטים שנעשו היה תשלום מלא בפועל. הנתבע נמנע מלעשות זאת. הגם שיש שיהוי מסויים בהגשת התביעה, לא מדובר בשיהוי של שנים רבות (התביעה הוגשה כ-4 שנים לאחר סיום המערכת העסקית), והנתבע היה אמור לשמור את המסמכים הרלוונטים גם בתקופה הנ"ל.

10.       הנתבע טען שהוא היה זכאי לזיכויים שלא באו לידי ביטוי בכרטסת, ועל כן אין לקבל את הכרטסת כהוכחה מספקת לחוב הנטען. אני דוחה טענה זו. מדובר בטענה שנטענה בעלמא, ללא כל ראיה שתתמוך בה. בנושא זה מנהלת החשבונות הסבירה, שרוב ההזמנות שבוצעו על ידי  הנתבע היו הזמנות של רהיטי "סטנדרט" על פי מחירים הקבועים מראש, ועל כן בדרך כלל בעסקאות מסוג זה אין זיכויים. זהו הסבר סביר הסותר את טענתו של הנתבע.

11.       בכרטסת מופיע מספר הזמנות של "סלונים", בעוד התובעת היתה יצרנית "חדרי ילדים".  הנתבע תחילה הכחיש שרכש מהתובעת סלונים, אולם בעדותו לא שלל זאת. מנגד, התובעת נתנה הסבר לכך ששיווקה לנתבע מספר סלונים למרות היותה יצרנית חדרי ילדים, ויש בכך לחזק את האמור בכרטסת.

12.       בפני בית המשפט העד הסוכן מטעם התובעת, מר ליאור מאמן, אשר היה איש הקשר בין הצדדים (להלן: "הסוכן"). הסוכן ענה לכל שאלות שנשאל בצורה ישירה וברורה, העיד באופן סדיר והגיוני ועשה רושם אמין. הגם שפעל בזמנו מטעם התובעת, כיום הוא כבר לא עובד עבורה והתקבל הרושם שהעיד מתוך מגמה לומר את האמת ולא מתוך הטיה לטובת התובעת. על פי עדות הסוכן, המחירים שנתקבלו היו על פי מחירון של התובעת, דבר התומך בטענת התובעת, שהכרטסת משקפת נכונה את ההתחשבנות האמיתית בין הצדדים. כמו כן על פי עדותו, אכן נותר לנתבע חוב כבר לקראת סוף שנת 2006 (עת הפסיק לעבוד עבור התובעת), והוא פנה לנתבע בענין. יש בעדותו לתמוך בתביעה.

13.       סיכומו של דבר, שוכנעתי שהתובעת הוכיחה את טענתה, כי הנתבע נותר חייב לה את הסכום כפי שמופיע בכרטסת הנהלת החשבונות. מנגד, הנתבע לא הוכיח כי פרע חוב זה, ואף לא הביא כל ראיה סבירה לטענותיו. התובעת עמדה בנטל השכנוע המוטל עליה להוכיח את תביעתה ודינה להתקבל.

14.       אני מקבל את טענת הנתבע שהתביעה הוגשה בשיהוי. כמו כן התובעת לא הציגה לבית המשפט אף פניה בכתב שהתקבלה בפועל ע"י הנתבע (למעט מכתב ללא אישור מסירה) לצורך פרעון החוב. התובעת טענה שעקב שריפה במפעלה, בה הושמדו מסמכי הנהלת החשבונות, היה שיהוי בפניה לנתבע. גם אם טענה זו נכונה, האחריות לה לא מוטלת לפתחו של הנתבע. לאור השיהוי בהגשת התביעה, יש מקום להוסיף לחוב הפרשי הצמדה בלבד ללא ריבית.

תוצאה

15.       אני מחייב את הנתבע לשלם לתובעת סכום של 20,477 ש"ח. סכום זה ישא הפרשי הצמדה בלבד מיום 31.7.07 עד היום.

16.       כמו כן הנתבע ישלם לתובעת שיפוי בגין אגרת בית המשפט בה נשאה (משוערך להיום), הוצאות משפט בסך 1,200 ש"ח וכן שכ"ט עו"ד בסך 4,500 ש"ח בצירוף מע"מ כדין.